'מאחורי הציור': רומן על אהבה, חובה, נאמנות וארעיות

Kulap Saipradit (צילום: ויקיפדיה)

מידע נוסף מידע נוסף
"אני מת בלי שאף אחד יאהב אותי אבל אני מרוצה שיש מישהו שאני אוהב"
מילים אחרונות שקיראטי כותבת לנוהורן על ערש דווי.

מאחורי הציור

'מאחורי הציור' נכתב על ידי Siburapha (שם הסופר של Kulaap Saipradit, 1905-1974) בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. פורסם במקור בתשלומים בעיתון יומי, נדפס מאז ארבעים פעם כספר והוא אחד הרומנים הידועים והיפים בספרות התאילנדית. הסיפור הופק לסרט ב-1985 וב-2001 והפך למחזמר ב-2008 בכיכובו של בי הכוכב.

הסיפור מתחיל במבט על ציור רגיל מאוד המתאר נוף הררי במיטקה, יפן, עם שתי דמויות קטנות, גבר ואישה, יושבים על סלע. לאחר מכן מספר נופון את הסיפור מאחורי הציור במילותיו שלו.

נופורן נופל תחת קסמו של קיראטי

נוהורן הוא סטודנט תאילנדי בן 22 בטוקיו כשהוא מתבקש ללוות זוג בירח דבש של שלושה חודשים דרך יפן. מומרצ'אוונג [תואר נין של מלך] קיראטי התחתן עם צ'או קון אתיקאנבודי המבוגר מחמש עשרה השנים והאריסטוקרטי באותה מידה בגיל 35.

מהפגישה הראשונה נופהורן נופל בקסמו של קיראטי היפה, המקסים והאינטיליגנטי, והאהבה הזו מעמיקה ופורחת בפגישות ובשיחות הרבות שלאחר מכן. במהלך טיול בפארק הטבע Mitake, הוא מצהיר על אהבתו אליה ומנשק אותה בלהט. למרות שהיא שותפה לתשוקה, היא מרחיקה אותו על ידי פנייה לחובתה לבעלה האדיב והאדיב, אותו היא לא באמת אוהבת.

כמה שבועות לאחר מכן, בני הזוג קיראטי וצ'או קון חוזרים לתאילנד. נוהורן כותבת את מכתביה הנלהבים עליהם היא עונה בחום רב, ואשר מראה את אהבתה מבלי לומר זאת. אהבתו של נוהורן דועכת, ההתכתבות נעצרת. צ'או קון מת ונופהורן כותב לקיראטי פתק עם תנחומיו.

קיראטי עוזב ונופהורן מוצא פתק עם הצהרת אהבה

לאחר שבע שנים ביפן, נופורן חוזר לתאילנד שם הוא מתחתן עם פארי, ארוסתו מזה 7 שנים, שנבחר על ידי אביו. הוא מבקר כמה ביקורים מביכים בקיראטי. זמן מה לאחר מכן, נופהורן נקרא לערש דווי של קיראטי, שסובלת משחפת סופנית, לא מפסיקה להזכיר את השם נופורן ברגעיה הקדחתניים. כאשר קיראטי מת, נופורן מוצא פתק עם הטקסט מהציטוט למעלה.

ביוגרפיה קצרה של ศรีบูรพา (Siburapha, מילולית 'המזרח המפואר')

נולד ב-1905 למשפחה ענייה, למד בבית הספר המפורסם לעשירים, תפסירין, הוא כתב מספר ספרים מ-1928 ואילך וגם עסק בעיתונאות. לשם עבודה זו נסע ליפן ולאוסטרליה.

לאחר המלחמה הוא הקים את 'תנועת השלום' שהתנגדה למלחמת קוריאה ולנשק גרעיני וגם דרשה את הסרת הצנזורה של העיתונות. הוא היה סוציאליסט והתנגד תחילה למלוכה ואחר כך לרודנים הצבאיים כמו פיבון ושרית.

בשנת 1951 ביקר את עיסאן עם מספר חברים מ'תנועת השלום' כדי לחלק מזון ושמיכות בזמן שיטפון ליד סורין. עם שובם לבנגקוק, הוא נעצר, יחד עם עוד מאה 'מנהיגים קומוניסטים', ונכלא ל-5 שנים.

ב-1958 הוביל קולאפ משלחת לבייג'ינג. כששאר חברי המשלחת חזרו לתאילנד הם נעצרו ונכלאו. קולאפ החליט להישאר בסין, שם נפטר ב-1974. בנו סוראפאן התחתן עם וויני, בתו של פרידי פאנומיונג.

כמה קטעים מהספר

שיחה בין נוהורן לקיראטי בגן המלון שלהם על צ'או קון, בעלה של קיראטי.

(נופהורן)...'אני מכיר אותו הרבה זמן. הוא איש נחמד מאוד. לכן אתה צריך לאהוב אותו מאוד'.
עכשיו הגיע תורו של קיראטי לשתוק לרגע. "אני מחבב אותו בצורה שבה ילדים כמו אדם מבוגר וחביב."
״לא אמרת שום דבר על אהבה. אני מתכוון לאהבה בין בעל ואישה, גבר ואישה".
"ראית מה אני ומה זה צ'או קון. יש הבדל גדול בגילאים שלנו. זה כמו הר שמפריע לאהבה בינינו ומונע מאהבתנו להתממש".
"אבל אין ספק שאהבה בין זקן לאישה צעירה אפשרית?"
״אני לא מאמין באהבה בין שני אנשים כאלה. אני לא מאמין שזה באמת אפשרי אלא אם כן אנחנו מדמיינים שאפשר לעשות את זה, וזה עלול להיות דמיון שווא".
״אבל אתה מאושר בנישואיך. ובכל זאת אתה אומר שאתה לא פוגשים אחד את השני באהבה״.
………'אם אישה מרוצה באופן סביר, היא לא חושבת על בעיית האהבה. מה עוד היא יכולה לרצות כל עוד היא מאושרת, עם או בלי אהבה……..אהבה יכולה להביא מרירות וכאב לחיינו……..רוצה לדעת למה התחתנתי איתו? זה סיפור ארוך, ארוך מדי להערב״.
מאוחר יותר היא מסבירה מדוע התחתנה עם צ'או קון. היא רצתה לברוח מהסביבה האריסטוקרטית המדכאת שבה הייתה כלואה. נישואיה העניקו לה מידה מסוימת של חופש.

נוהורן וקיראטי צועדים בפארק הטבע מיטייק. לאחר הפיקניק, קירטי אומר:
….'אני בקושי מסוגל ללכת אחורה.'
"אני אשא אותך," אמרתי. קמתי והצמדתי את זרועי סביב גופה כדי לתמוך בה. היא סירבה לעזרתי בקול נמוך, אבל לא הקשבתי. כשהיא קמה החזקתי את זרועה, הייתי קרוב אליה. "אתה מאושר?" שאלתי.
״כשאני מסתכל על הנהר למטה אני חושב שטיפסנו רחוק מאוד. אני תוהה אם יש לי כוח לחזור'.
התקרבתי אליה כך שגופנו כמעט נגע. קיראטי נשען על ארז. הרגשתי את הלב שלנו פועם בחוזקה.
"כשנחזור הביתה אעשה כאן ציור של שתי דמויות", אמרה.
"אני כל כך שמח כל כך קרוב אליך."
"ומתי אתה מתכוון לשחרר אותי כדי שנוכל לארוז את החפצים שלנו?"
"אני לא רוצה לשחרר אותך יותר." לחצתי את גופה נגדי.
"נופורן, אל תסתכל עליי ככה." קולה התחיל לרעוד. 'תן לי ללכת. עכשיו אני מרגיש חזק מספיק לעמוד על הרגליים שלי״.
לחצתי את פניי על לחייה הרכות הורודות. לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. משכתי אותה אליי ונישקתי אותה בלהט. לרגע נפלתי לשכחה.
קיראטי השתחררה מאחיזתי ודחפה אותי ממנה. …. היא נשענה על העץ והתנשפה כאילו הלכה כברת דרך והייתה עייפה. לחייה הוורודות היו כהות יותר כאילו נשרפו מהשמש.
"נופורן, אתה לא יודע מה עשית לי הרגע," היא אמרה, קולה עדיין רועד.
"אני יודע שאני אוהב אותך."
"האם זה מתאים אם כך שתביע את אהבתך אלי בצורה זו?"
"אני לא יודע מה מתאים, אבל האהבה הכריעה אותי וכמעט איבדתי את חושיי".
קיראטי הביטה בי במבט עצוב בעיניה. ״האם אתה תמיד מביע את אהבתך כשאתה לא מדעתך? האם לא ידעת שאין דבר שתצטער עליו יותר מהדברים שאתה עושה כשאתה לא מדעתך?'

מספר ימים לאחר מכן.
"לעולם לא היינו צריכים להיפגש," אמרה קיראטי בערגה, יותר לעצמה מאשר אלי. "זה היה כל כך יפה בהתחלה, אבל עכשיו זה הפך לעינויים."

המכתב הראשון של נוהורן.
"כמעט השתגעתי כשהספינה נעלמה לאט למרחוק וכבר לא יכולתי לראות את היופי של הפנים שלך. כמעט התעלפתי על הרציף כשלא יכולתי לראות יותר את ידך הנופפת…………רק עכשיו אני מבין את האמת הנוראה ההיא שלמרות ששאלתי אותך פעמים רבות, מעולם לא אמרת אם אתה אוהב אותי או לא. אני יודע שהשתיקה שלך לא פירושה שדחית את אהבתי. באמת רציתי שתגיד את זה בצורה ברורה. אם רק היית אומר לי שאתה אוהב אותי זה יהיה האושר הכי גדול בחיי. אתה יכול להיענות לרצוני, אני מתחנן?'

תגובתו הראשונה של קיראטי במכתב.
"אם עדיין לא התקררת אז אני חייב לייעץ לך לכתוב את המכתבים שלך במקרר או בחוץ כשיורד שלג."

ביקורו השני של נוהורן בקיראטי בבנגקוק.
"קיראטי, יש לי משהו חדשות לספר לך."
״אני מקווה שזה חדשות טובות. בטח יש לזה קשר להתקדמות בעבודה שלך'. היא חיכתה בעניין לתשובתי.
'לא. זה חדשות טובות, אבל זה לא קשור לעבודה שלי. אני בטוח שתשמח לשמוע שאני מתחתן בקרוב״. היא נראתה מזועזעת קלות, כאילו לא ציפתה לחדשות האלה.
'האם אתה הולך להנשא?' היא חזרה בטון לא ברור. "זאת הגברת שחיכית לה בבנגקוק, לא?"
"אה, אז כבר ידעת?"
״לא, לא היה לי מושג. רק ניחשתי. האם אתם מכירים הרבה זמן?'
"היא ארוסתי."
'ממתי?' פניו של קיראטי הביעו ספק במקום זוהר מאושר.
״שבע או שמונה שנים. רגע לפני שעזבתי ליפן״.
"אבל כל הזמן שהייתי איתך בטוקיו, אף פעם לא אמרת לי שום דבר על ארוס."

על ערש דווי, קיראטי נותנת לנופוהורן את הציור Mitake.
"אתה זוכר מה קרה שם, נופורן?"
"התאהבתי שם," עניתי.
"התאהבנו שם, נופורן," היא אמרה ועצמה את עיניה. ״התאהבת שם ואהבתך מתה שם. אבל עם מישהו אחר האהבה עדיין חיה בגוף כחוש״. דמעות זולגות מאחורי עפעפיה הסגורים. קיראטי ישב בשקט באפיסת כוחות. הסתכלתי על הגוף הזה באהבה ועצב...
שבוע לאחר מכן מת קיראטי. הייתי איתה באותן שעות חשוכות, יחד עם חבריה וקרוביה הקרובים. רגע לפני הסוף היא ביקשה עט ונייר. היא רצתה לומר משהו אבל קולה סירב ולכן כתבה: מידע נוסף "אני מת בלי שאף אחד יאהב אותי אבל אני מרוצה שיש מישהו שאני אוהב"

ศรีบูรพา, ข้างหลังภาพ, ๒๕๓๗
Siburapha, מאחורי הציור, ספרי תולעי משי, 2000

– הודעה שפורסמה מחדש –